סיפור הלידה של עילאי


או- הרעלת הריון שלי

“היא הפילה את הראש? תרימו אותה למיטה במיידי!! היא נרדמת” זה המשפט היחידי ששמעתי במיון יולדות. זה המשפט היחידי שהצלחתי להבין בכל אותו היום. הגעתי לשם בשבוע 35 להריון אחרי שהתעוררתי ב-3 לפנות בוקר ואמרתי לעצמי: “היום את הולכת ללדת”.

אז איך התחילה הרעלת הריון שלי?

כשנכנסתי להריון הייתי בשנת אבל על אמא שלי, התחלתי בעבודה חדשה ודיי אינטנסיבית, בנינו בית וגרנו אצל חמותי במקביל. כל ההריון ידעתי שהעובר בסדר אבל לא הרגשתי אותו. לא הצלחתי להתחבר. לא לתנועות שלו, לא בבדיקות (שהיו תקינות לחלוטין) ולא כשאחרים אמרו לי: “ראיתי אותו זז! איך את לא מרגישה את זה?”. הייתי מנותקת מהכל. אבל הלחץ דם נמוך אז לא דאגתי.

לילה אחד, אחרי מסיבת יומהולדת קטנטונת ומלאת שוקולדים בבית החדש, הלכתי לישון כרגיל וב03:00 פתחתי עיניים כאילו זה אמצע היום. פשוט שכבתי על הגב ואמרתי לעצמי: “היום את הולכת ללדת. משהו מתחולל לך בגוף אולי זה יגמר בקיסרי” וחזרתי לישון. כמו שקמתי פתאום ככה נרדמתי חזרה עד הבוקר.

עילאי. פג בעקבות רעלת הריון

ב06:30 התעוררתי כרגיל סימסתי למנהלת שאני צריכה החלפה היום, אם זה אפשרי, ויצאתי עם הילדים. הגעתי לגן (שם עבדתי) וקיבלתי ילדים בחיוך אבל עם ריחוף. לא באמת הבנתי מה הם אומרים.
הרגשתי עייפות אחרת. תשישות.
הזמן עובר והיום מתקדם לאטיו וב 08:30 אני מתקשרת לארז ואומרת לו: “תבוא לאסוף אותי אני לא בטוחה שאני יכולה לנהוג” ….”איך לא? נהגת לשם לפני שעה תנסי לצאת אני לא רוצה להשאיר שם אוטו”. ראיתי מטושטש התלבטתי אם להזמין אמבולנס אבל החלטתי שלא.

נהגתי.  כן, קראתם נכון. דפנה ‘הכל יכולה’ נהגה בלי באמת לראות. הגעתי הביתה, ארגנו דברים אחרונים ונסענו לבית החולים.
אני מרגישה צירונים קטנים ויש לי כאב ראש.

איך הבנו שזאת רעלת הריון?

סביב השעה 12:00 מגיעים לבית החולים ואני מתיישבת על הכיסא בקבלה למיון יולדות, מניחה ראש על השולחן. רק לרגע… לנוח טיפונת…. נרדמת… שניה לפני התעלפות.

“היא הפילה את הראש? תרימו אותה למיטה במיידי!! היא נרדמת”
בודקים לי לחץ דם (90/140) ופתיחה (3 עם מחיקה 50%) ומכניסים עירוי- זה כואבבב מאוד! בינתיים הרופאים והאחיות מתלבטים, מודיעים לחדר ניתוח אבל מקווים שיתקדם ללידה “טבעית”.
העובר במנח עכוז- הולכים על קיסרי.
לחץ דם ממשיך לעלות לשלב מסוכן מאוד (116/153). מכניסים אותי לחדר לפני ניתוח ונותנים לי מגנזיום לווריד במשך כמעט שעה, עד שחדר הניתוח יהיה פנוי ונקי. הצירים מפסיקים.

נכנסת לחדר ניתוח ומוציאים את ארז בזמן שמזריקים אפידורל, משכיבים אותי ומכינים את הכל מסביב וגם ארז נכנס. אני לא מרגישה כלום אבל יודעת שחותכים. “את תרגישי לחץ ודחיפה עכשיו. אנחנו מוציאים” קולות של שאיבה ואז- בכי. עילאי יצא בשלמות.
משקל: 2 ק”ג
בודקים אותו ומניחים אותו עלי עטוף בשמיכה וסדין לכמה דקות.

ואז לוקחים לפגייה להמשך טיפול. נאטמתי.

אני לא יכולה לזוז ולא מרגישה כמעט כלום. מודיעים לי שיש לי ציסטה בשחלה אם אני רוצה להוציא אותה ואני מאשרת (בהריונות קודמים היא גרמה לי לכאבים). תופרים.

ההתאוששות לאחר ניתוח קיסרי בעקבות רעלת הריון

אני עולה להתאוששות ועדיין מחוברת למגנזיום למשך 48 שעות. ארז נמצא עם עילאי בפגיה ואני מנסה לשאוב. בקושי יוצא לי משהו אבל האחיות מחמיאות ומעודדות וזה מביא לתוצאות יותר טובות. האחיות דואגות לבקר אותי ולבדוק מה המצב איתי ואני מנסה לענות בנימוס על שאלות. האחות מזיזה לי את הרגליים ואני לא מרגישה כלום. לא מבינה שזאת הרגל שלי שמבצעת תנועות (אני בלי תחושה בחלק תחתון) אחרי שעוברות 48 שעות אני חוזרת לעמוד.

רצה לפגייה לבדוק.

פג בעקבות רעלת הריון

עילאי גדל בקצב שלו והכל בסדר

עילאי נמצא בפגיית טיפול נמרץ. גם לו נותנים מגנזיום כמניעה והוא מחובר לזונדה כדי שיוכל לאכול. ככה יומיים… מקבל אוכל במדויק ומתוקתק לפי השעון. אחרי זה מעבירים אותו לפגיה רגילה. אני מרימה אותו ומחברת אותו אלי. מניקה ומצמידה עור לעור (או קנגרו). הוא משתגע… הדופק משתנה ואוכל שונה. יודע לינוק אבל חלש.

מבקשים ממני שבפעם הבאה איידע אותם כדי שיבדקו שהכל עובר טוב. הוא מתחזק ואוכל טוב ואני משתדלת להניק אותו בכל הזדמנות. במקביל אני מתאוששת וקמה עולה למחלקת יולדות אבל בקושי מצליחה לזוז. לוקחת אופטלגין נוזלי כל 4 שעות בדיוק!

במהלך הזמן מבצעים לו את כל הבדיקות הרגילות (שמיעה, רופא..) ונוספות מדוקדקות יותר והוא תמיד מחובר למכשיר שבודק דופק. עולה לאט במשקל (2.180 ק”ג) אבל בסוף אחרי שבוע יוצאים הביתה בריאים ומחייכים. מאושרים שהכל הסתדר בסוף.

דיכאון אחרי לידה

אני לא מרגישה כלום.
כבר שבוע בבית ואני על אוטומט. לוקח את הילדים בבוקר לגן בלי לחשוב פעמיים. סוחבת איתי את כולם כשהסיכות בבטן עדין עלי.  אין לי תחושה. לא בבטן ולא ברגשות. מרגישה מתה.

אחרי חודש אני מבינה- אני בדיכאון.

מספרת את זה לבעל ובטיפת חלב. משהו משתחרר… התעוררתי!
מספרים למשפחה גם ואני חוזרת להכרה. כואב לי וקשה לי, מתרגלת מחדש למציאות החדשה, לכל הלוגיסטיקה ולכל הכיף, השמחה, הנחת והתסכול שיש עם ילד חדש במשפחה.

בקיצור- אני מרגישה! מרגישה טוב!

שאלת השאלות- יכולתי למנוע את הרעלת הריון ?

בהריונות הקודמים שלי (זה היה השלישי) הרגשתי טוב מאוד. שמחתי וקרנתי ברובו. לקחתי תוספים כמו מולטי ויטמין ומגנוקס נגד התכווצויות השרירים שסבלתי מהם מאוד. במגנוקס יש מגנזיום וזה שחרר לי את השרירים ומנע את ההתכווצויות והמולטי ויטמין עזר לי לערנות ולשמירת הכוחות. בנוסף עבדתי בעבודות קלות ומזדמנות, אמא שלי הייתה בריאה ובחיים, גרנו בבית קטן אך בנוחות, וארז תמיד ליווה אותי לכל הבדיקות.

בהריון הזה הכל היה הפוך- כל המציאות השתנתה מהפרט הקטן (כמו מניעה ממגנוקס במהלך ההריון ) ועד הפרט הגדול (כמו להיות בשנת אבל על אמא ) ואני חוויתי ניתוק. העמסתי על עצמי עוד ועוד. לא הרגשתי. לא את העובר ולא את ההריון- עד שהגיע הפיצוץ בדמות רעלת הריון.
אני זוכרת את סקירת המערכות השנייה, כשכבר העובר גדול וברור, הטכנאית אולטרסאונד מתלהבת מהבעיטה ואני רואה אותה בעיניים אבל לא מרגישה אותה בגוף. ניתוק מוחלט.

כמאמינה גדולה בחיבור המושלם בין גוף לנפש הבנתי כמה דברים אחרי הלידה. הבנתי מה חוויתי, הבנתי שהעמסתי על עצמי הרבה מעבר ליכולות והבנתי שעילאי זעק וצעק אלי שהוא פה והוא קיים דרך הרעלת שנוצרה. אני מאמינה שהרעלת שחוויתי נוצרה מתוך הצורך של הנפש שלי לשחרר לחץ. מכיוון שהייתי מנותקת ולא הקשבתי לעצמי ולגופי, הגוף שלי הקפיץ את לחץ הדם כדי שאשים לב אליו. הגוף שלי אותת לי מה הנפש שלי צריכה. רק אחרי שהבנתי את כל זה לעומק הצלחתי לחזור להכרה ולהתמודד.

אז אני לא יודעת אם הייתי יכולה למנוע ממש את הרעלת כי זאת הייתה המציאות בזמנו, אבל אני מקווה שאתם תקראו ותסיקו מזה מסקנות כדי שאתם תקשיבו לגוף שלכם ולעצמכם, בכל זמן ובכל סיטואציה בחיים, בלי לשפוט את עצמכם לרעה. כי לפעמים צריך פשוט להנות!


2 thoughts on “סיפור הלידה של עילאי”

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *